<h1>ספר החינוך מצוה צ"ח</h1>
<h2>דף ל:</h2>
להטיב נרות תמיד לפני השם, שנאמר [שמות כ"ז] יערוך אותו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם, וזהו מצות הטבת נירות הנזכרות בגמרא. משרשי המצוה שציונו השם יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנירות דולקין. וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה, וכבר אמרנו כי במעשה הטוב הכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקובלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים והכל לשם שמים. דיני המצוה כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו תמיד, ושניתן לכל נר ונר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה היא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל שמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר מערבי אם כבה מדליקו מאש שעל מזבח החיצון, והאחרים מדליקן זה מזה, שמושך הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ויתר פרטיה מבוארים בפרק (שמיני) [תשיעי] ממנחות [פ"ו ע"א] ומקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפירשנו, אבל דעת מפרשים אחרים שההטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות [נ' ע"א]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנירות כמצוה בטל עשה.
<h2>דף לג.</h2>
להטיב נרות תמיד לפני השם, שנאמר [שמות כ"ז] יערוך אותו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם, וזהו מצות הטבת נירות הנזכרות בגמרא. משרשי המצוה שציונו השם יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנירות דולקין. וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה, וכבר אמרנו כי במעשה הטוב הכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקובלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים והכל לשם שמים. דיני המצוה כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו תמיד, ושניתן לכל נר ונר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה היא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל שמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר מערבי אם כבה מדליקו מאש שעל מזבח החיצון, והאחרים מדליקן זה מזה, שמושך הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ויתר פרטיה מבוארים בפרק (שמיני) [תשיעי] ממנחות [פ"ו ע"א] ומקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפירשנו, אבל דעת מפרשים אחרים שההטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות [נ' ע"א]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנירות כמצוה בטל עשה.
